מיין קון

Maine Coon

מוצאו של המיין קון במדינת מיין שבארצות הברית. בשנות ה-50 של המאה ה-19 הביאו עמם יורדי ים חתולים ארוכי שיער מארצות זרות, ואלה הזדווגו עם החתולים המקומיים קצרי השיער. הצאצאים היו חתולים גדולים ובנויים כהלכה, בעלי פרווה ארוכה למחצה וזנבות דמויי מברשת אשר הזכירו את זנב הרקון, מה שזיכה אותם בשם "מיין קון". הזיווגים האקראיים יצרו מבחר של צבעים ודפוסי פרווה, והחתולים פיתחו פרוות עבות וצפופות כדי שיוכלו לעמוד בחורף הקשה שאפיין את מיין. המראה המרשים שלהם הביא לכך שכבר בשנות ה-60 של המאה ה-19, שנים רבות לפני פתיחת תערוכות החתולים הרשמיות, נערכו תערוכות מיוחדות עבור גזע המיין קון. חתולי מיין קון הפכו לחיות מחמד נפוצות מאוד, ובשנת 1953 הוקם המועדון המרכזי שלהם. 

מיין קון הוא חתול גדול שמתאפיין בגוף שרירי ורגליים מוצקות. אוזני החתול גדולות וממוקמות בחלקו הגבוה של ראשו, כשהן מרוחקות זו מזו ומכוסות פלומת פרווה. עיניו גדולות, עגולות ומלוכסנות מעט. צבע העיניים יכול להיות ירוק, זהוב או נחושת, ללא קשר לצבע הפרווה. הזנב שלו ארוך – הוא מגיע לאורך הגב לפחות, בסיסו רחב וקצהו צר.

מיין קון הם בעלי אופי נעים ורגוע. הם יודעים ליהנות מנמנום לאורך היום אך במקביל גם ידידותיים מאוד ואוהבים להשתעשע ולקחת חלק במשחקים. החתולים הללו נהנים מחברתם של אנשים, וישמחו לצרף את כל בני הבית למשחקי הכדור שלהם. גם משחקי חכה ולוחות גירוד אהובים עליהם מאוד. חלקם גם חובבי מים גדולים, וינסו לפתוח ברז סגור או לשתות מכל ספל שימצאו ברחבי הבית. ייתכן שבגלל מורשתם הצנועה הם מורגלים בשינה בתנאים קשים, ולכן גם כיום ניתן למצוא אותם לא פעם דחוקים במקומות משונים ביותר ברחבי הבית. המיין קון אינם חתולים דברנים בצורה יוצאת דופן, אך הם ידועים בצרצור העדין שהם משמיעים. 

פרוותם המרשימה והעשירה של חתולי מיין קון היא ארוכה למחצה ובנויה משתי שכבות, מה שמזכיר מעט את פרוותו של החתול הפרסי. השכבה התחתונה היא הרכה והעדינה יותר מבין השתיים. כדי לעזור לפרווה להיראות במיטבה, חשוב להבריש את החתול בתדירות של בין 2 ל-3 פעמים מדי שבוע.